אא.עקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום, כי באמת השם יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד, בלי הפסק רגע, רק כשההשפעה באה בזה העולם הגשמי, שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן, ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח, ויש - להפך, וכן במקום שבמקום זה מרויחין, ובמקום אחר - להפך, ומחמת זה עקר דאגת הפרנסה - מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו; ואם היה לו שכל אמתי והיה מאמין בהשם יתברך, שהכ,ל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, ואז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח - שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: וברכך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם, כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחין לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע, אבל באמת אין העסק עקר כלל, רק עקר הפרנסה - מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר, ועל כן אסור להאדם לדחק את השעה לרדף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאלו, חס ושלום, הפרנסה תלויה בזה לבד, כי אדרבא, על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, כי אין צרך לו לעשות משא ומתן ועסק רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה, כדי לעשות איזה כלי וצנור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה - יוצא בזה. וזהו: וברכך בכל אשר תעשה, הינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה אפלו דבר קל וקטן, יברכך השם, כאשר נראה בחוש ברב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רוח, ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפלו עשירות גדול, בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם, כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן, ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחלה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל ליגיעות כאלו, שהיו לו בחנם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו שלו - אדרבא, הוא מפסיד שפע פרנסתו הרבה על ידי זה, כי באמת עקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכין לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה כדי לעשות כלי, שתוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפוע, כי הוא מקושר לשרש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בשם, אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן, ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משרש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצא פרנסתו ואפלו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה: כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משרש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו - השעה דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו אבל הנדחה מפני השעה ומאמין, שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך, שבודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סבה בשביל פרנסה, והיה נעש הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבאר במקום אחר. (הלכות רבית הלכה ג', אות א):
בב.כל החסרונות והעניות והעניות והדחקות, שיש לאדם, הוא רק מחמת חסרון הבטחון, כי אם היה לו בטחון שלם בהשם יתברך, לא היה דואג כלל ולא היה חסר לו דבר, כמו שכתוב: ברוך הגבר אשר יבטח בהשם וגו', ובשנת בצרת לא ידאג. ועקר הבטחון הוא בחינת יראה בשלמות, דהינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה, שאינו מתירא משום דבר, רק מהשם יתברך, אז הוא בודאי בוטח בהשם יתברך, כי זה עקר הבטחון - שלא יירא ולא יפחד משום דבר, רק מהשם יתברך לבד בבחינת: אבטח ולא אפחד, בחינת: באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי, הינו שיש לו בטחון שלם בהשם יתברך ואין לו שום יראה נפולה ושום פחד כלל, ואינו דואג כלל מה יאכל למחר, שזה בחינת יראות נפולות, שזהו עקר העניות - כשיש לו יראות נפולות, הואבודאי עני ממש, אפלו אם יש לו כל הון דעלמא, כי אפלו אם הוא עשיר גדול, הוא מלא דאגות וצער ויסורים ופחדים תמיד, וכל ימיו - כעס ומכאובות, ואין לו שום נחת ומנוחה ושום חיות כלל, והוא חי חיי צער יותר מכל העניים שבעולם, מחמת שבכל יום נתחדשין לו דאגות ופחדים חדשים מאדונים ושרים וכו' ומכמה וכמה מיני הפסדות, השכיחים ושאינם שכיחים, וגם מצטער בכל עת על רבוי ההוצאה שבביתו, כי נדמה לו כי ההוצאה יתרה על הרוח, וכיוצא בזה רבו מספר רבוי הדאגות שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בלי שעור בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואין רגע בלא פגע, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מרבה נכסים - מרבה דאגה, וכל זה מחמת יראות הנפולות, מחמת שאין לו בטחון שלם בהשם יתברך כי אם היה לו בטחון בהשם יתברך בשלמות, בודאי לא היה מתפחד כלל, כי בודאי הכל ביד השם יתברך, והעשר והכבוד מלפניו יתברך, ואם ירצה השם יתברך שיהיה עני, חס ושלום, בודאי לא יוכל לשמר את עצמו מזה בשום אפן, וכן להפך, רק הוא מחויב לעסק באיזה עסק ומשא ומתן וה' - הטוב בעיניו יעשה, ומאן דיהב חיי - יהב מזוני. נמצא: כשיש לו בטחון בהשם יתברך ואינו דואג כלל מה יאכל למחר, זהו עקר העשירות בבחינת איזהו עשיר - השמח בחלקו, כי אין לו שום דאגה ופחד כלל, כי הוא בטוח בהשם יתברך, כי בודאי לא יעזבנו לעולם. (הלכות הרשאה, הלכה ג', אות כ):