אא.כל הבנים, שזוכין להוליד בקדושה על פי דת תורתנו הקדושה, כולם הם בבחינת תקון הברית, ועל כן מגיע הירושה לבנים, כי כל הממון והפרנסה נמשך נמשך מבחינת תקון הברית, ועל ידי שבניו שהם בבחינת בבחינת תקון הברית, מקבלין נחלתו ויגיעו, על ידי זה נמשך תקון לנפש הנפטר, כמבאר בפנים. (הלכות נחלות, הלכה ג', אות ב):
בב.עקר מצות הולדת הבנים הוא, כי כשמוליד נפש מישראל, הרי הוא מוסיף על הקבוץ של ישראל נפש אחת, שעל ידי זה נתרבו הבתים של הקדושה מאד מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב - לחשב, שעל ידי זה גורם להעלות שעשועים גדולים ונפלאים לפני השם יתברך, ועל כן עקר המצוה הוא להוליד בן כשר, בן, שיקים התורה והמצוות. ואם שלאו כל אדם זוכה, שיהיו בניו צדיקים וכשרים וכשרים גמורים, על כל פנים מאחר שהם בכלל ישראל, המאמינים בהשם בהשם יתברך ובתורתו, ואביו מחנך אותו מנעוריו לעסק בתורה ותפלה ולכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות ולהתוסף על על הקבוץ הקדוש הקדוש של ישראל להתפלל עמהם יחד בכל יום ולומר: שמע ישראל וגו' - הרי זה גורם שעשועים נפלאים לפניו יתברך, מאחר שהוסיף נפש לקבוץ הקדוש של ישראל, וגם אולי יפקון מנה בנין דמעלי, שיהיו צדיקים גמורים, ועל כן העקר - שיראה לחנך את בניו לילך בדרך האמונה הקדושה, כאשר קבלנו מאבותינו, כמו שכתוב: ושננתם לבניך וגו' ולמדתם אתם את בניכם וגו', בפרט לרחקם בכל מיני הרחקות מהכתות הרעות, שקמו בדורות הללו להעביר, חס ושלום, את נערי בני ישראל מעקר הדת הקדושה וללמד אותם חכמות חיצוניות ותנ"ך עם הבאורים הרעים וכו', כמפורסם. אבל מאחר שרב בני ישראל הכשרים מחנכים בניהם בדרך אבותינו אשר מעולם, שיבלו ימיהם רק על תורה ותפלה וכו', הרי הם מוסיפין נפשות קדושות לקבוץ הקדוש של ישראל, ונתרבין הבתים מאד, ועל כן שכרם הרבה מאד, ועל ידי זה תבוא הגאולה, כמו שכתוב: הקטן יהיה לאלף וגו', אני השם בעתה אחישנה. (הלכות פריה ורביה, הלכה ה', אות ב ג):
גג.איש ואשה הם בחינת שני הפכים, כי האיש מזריע לבן, שממנו עצמות וכו', והיא מזרעת אדם וכו' ולבן ואדם הם שני הפכים, ואי אפשר שיהיה הולדה כי אם על ידי בחינת שלום, שמחבר שני הפכים, והשלום נמשך על ידי אמונת חכמים, שעל ידי זה עקר ההולדה. (הלכות יבום, הלכה ג', אות ד):
דד.אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מי שאינו מניח בנים, נקרא מת. ומובא כן גם על פסוק: איש כי ימות ובן אין לו אבל מי שמניח בנים כשרים, נקרא חי אפלו אחר מיתתו, כי עקר המיתה נמשכת מפגם אמונת חכמים, כמבאר בפנים, ועל כן כשמניח בנים אחריו, שזה בחינת תקון אמונת חכמים, אינו נקרא מת, רק הוא חי גם אז על ידי תקון הבנים הכשרים, שעוסקין בתקון אמונת חכמים, שהוא כלל כל התורה. (שם, אות ה):