אא.זה הטעות והמבוכה של תאות ממון הוא גדול יותר מכל הטעויות שבעולם, כי מחמת שהממון המוכרח הוא הכרח גדול להאדם, על כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר, עד שנדמה להם, שהממון - עקר התכלית, חס ושלום, אשר באמת הוא בהפך ממש, כי באמת עקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד וצריכין למעט בעסק ולעסק בתורה ולבטח בהשם יתברך, שיצליחו במעט העסק שעוסק ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה, כי הכל - ממנו יתברך לבד. (הלכות תפלה, הלכה ד', אות יא):
בב.וצריכין לזהר ולשמר עצמו מאד, שלא יגזל ולא יזיק את חברו בממונו, כדי שלא יפגם בנפשו, חס ושלום, כי הממון דקדושה הוא משרש אחד עם הנפש, ועל ידי שנזהרין מלהזיק את חברו, ואם הזיקו, חס ושלום, משיב לו ומשלם את נזקו - על ידי זה נדחה הדין והחשך והכסילות מן העולם, ונתעלה הנפש והזכרון והתורה, ונמשך חסד בעולם. (הלכות ברכות הפרות, הלכה ג', אות ב):
גג.הכסף יענה את הכל, וכל הדברים שבעולם יכולים לקנות על ידי ממון, ומזה נמשך תאות וחמדת הממון, מחמת שעל ידי הממון יכולים לקנות כל דבר אבל מי שיש לו דעת אמתי יודע, שהכל - הבל, כי הממון עם כל הדברים והחפצים שיקנה על ידם, הכל יכלה ויאבד, ולא ישאר ממנו כלום, ואין מלוין לו להאדם לא כסף ולא זהב וכו', אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ועל כן הצדיקים והכשרים, כשזוכין לעשירות, הם מעלין כל הממון עם כל החפצים שקונים בעדו הכל אל הקדושה רק בשביל כבוד השם יתברך לבד בבחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הרחל הזו כולה קדש: קרנה לחצוצרות, עורה לתף וכו', הינו עשירות שבקדושה, שהוא בחינת צאן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: עשתרות צאנך - שמעשרת את בעליה, בעליה, הוא כולה קדש, ונתבררין ונתגלין על ידי זה דברים נפלאים, שהם בחינת נגונים נפלאים, כמבאר בפנים. (הלכות פורים, הלכה ו', אות י):
דד.עקר אבדת הימים, שהאדם אובד את ימי חייו, חס ושלום, העקר הוא על ידי תאות ממון וטרדות הפרנסה, כנראה בחוש. ועל זה נאמר: עושה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, כי אינו זוכה להשלים את ימיו, כי אובד את ימיו על ידי זה וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו. ועקר מרירות וטרדות הממון של כל אחד הוא על ידי הכעס, כי מי שמבטל את הכעס זוכה לעשירות תמיד, כי הוא שמח בחלקו תמיד, ועל ידי זה זוכה לעשירות ממש כנ"ל, אבל מי שאינו משבר את הכעס, עליו נאמר: והיה כי ירעב והתקצף, ואפלו כשיש לו עשירות, הוא מלא כעס, כמו שכתוב: כל ימיו כעס ומכאובות, כי בכל פעם חסר לו יותר, ועל כן באמת כל עשירות שלו אינו כלום, ועליו נאמר: דעת חסרת - מה קנית, הינו על ידי הכעס, שעל ידי זה חכמתו מסתלקת ממנו והוא בבחינת חסר דעת, אז מה קנית, כי בודאי אין העשירות שלו כלום, כי תמיד חסר לו יותר, ולבסוף אין נשאר לו כלום ומאומה לא ישא בידו, ועל כן עקר תקון הימים - על ידי שמבטל הכעס, שלא לכעס ולהתקצף על החסרונות שלו, רק להיות שמח בחלקו, ועל ידי זה זוכה לעשירות ממש כנ"ל. (שם, אות יח):
הה.עקר דאגת הפרנסה, שעל ידי זה בא לתאות ממון, הוא על ידי שחושב מיום לחברו ודואג מהיכן יתפרנס להבא, כי רב העולם יש להם לאכל ביומם, ואפלו מי שהשעה דחוקה לו ביותר, שאין לו אפלו פרנסת יומו, אוף על פי כן אם תדקדק בזה תראה, שרב עקר דאגת בני אדם הוא על יום המחרת ועל זמן שלהבא, כי יום אחד יכול האדם לסבל בלי אכילה כלל, רק עקר דאגתו - שמתירא, שגם למחר לא יהיה לו פרנסה, מכל שכן שהרב יש להם פרנסת יומם, ויש הרבה שיש להם ממון ונכסים, שיכולים להתפרנס מהם חדש או שנה או יותר, רק כל דאגתם - מה יעשו כשיכלה הממון ברבות הימים. נמצא, שעקר דאגת הפרנסה ותאות ממון הוא מחמת הזמן. וכל זה נמשך מחמת שהממון נמשך מבחינת צפון, מבחינת שמאל, ששם עקר אחיזת הכסילות וחסרון הדעת, שזה עקר אחיזת הזמן, ועל כן צריכין להתגבר לקשר דעתו אל האמת ולהאמין ולהבין, שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאד, כי כל ימינו - הבל, וכל הזמן נמשך רק מבחינת למעלה מהזמן בשביל הבחירה, אבל באמת אין שום זמן כלל ועל ידי זה יהיה לו כח להמתין לישועת השם תמיד, ולא יטריד דעתו בטרדת הפרנסה ודאגת הממון, רק יהיה רגיל לומר: ברוך השם' יום יום, ומאן דברא יומא ברא מזונה. (הלכות רבית, הלכה ה', אות ב):
וו.קימת חצות מסוגל לפרנסה. (שם, אות ו):
זז.כשאחד נוגע בממון חברו שלא כדין, שזה בחינת פגם המשפט, בחינת עושה עשר ולא במשפט, על ידי זה בא בא לפגם הברית. (הלכות דינים, הלכה ה', אות ב):
חח.כשאחד רוצה להכחיש ממון חברו ולגזל את חברו, הוא בחינת פגם בכח מעשה בראשית, כי לפי כח מעשה בראשית, שנסדר כל אחד על מקומו, שזה האדם יהיה לו כך וכך ממון ונכסים, וזה - כך וכך, הכל לפי סדר כח מעשה בראשית, וכשאחד גוזל את חברו, הוא משנה סדרי בראשית: נמצא, שפוגם בכח הנ"ל. וזה מרומז בדברי רבותינו זכרונם לברכה: כח מעשיו הגיד לעמו - כדי שלא יאמרו: לסטים אתם וכו', כי הגזלה והלסטיות הוא ההפך מבחינת כח מעשיו, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל דין, שדן דין אמת לאמתו (הינו שמציל בדין ומשפט את העשוק מיד עושקו) כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. (הלכות הרשאה, הלכה א'):
טט.כל הדברים והחפצים כשיוצאין מרשות זה לרשות זה, שכל זה הוא רק בשביל ברור הניצוצות הקדושים שיש בכל דבר, זה בחינת שעולין מדרגא לדרגא, ואז צריכין לשבר הקלפה הקודמת לפרי, שזה בחינת הסבובים והדמיונות,, שמסבבין הקדושה שבזו המדרגה ועל כן רב הקנינים - על ידי כסף, כי על ידי התגלות הגונין עלאין, המלובשין בכסף וזהב דקדושה, על ידי זה משברין הקלפה הקודמת לפרי. ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה על כל המצוות, שצריכין לקנותם באגר שלים, בכסף מלא. ועל כן צריכין להרחיק עצמו מלקבל מתנות, כמו שכתוב: ושונא מתנות יחיה, כי עלית הקדושה קשה שתהיה בחנם, כי אם בכסף מלא כנ"ל. (הלכות מתנה, הלכה ד' אותד):
יי.כמו שעל ידי שבירת תאות ממון זוכין לדעת גדול ונפלא מאד, כמבאר בפנים, כמו כן להפך כשמתגבר תאות ממון, חס ושלום, על ידי זה נפגמין ונתקלקלין כל המחין והדעת, שזה בחינת מלכות יון, שטמאו כל השמנים הקדושים, כי לא די שתאות ממון מתגברת על רב העולם להשכיחם התורה לגמרי, רחמנא לצלן כנראה בחוש שרב בטול ושכחת התורה הוא על ידי תאות וטרדות הממון והפרנסה, אף גם אותן שנשאר להם איזה דעת קצת ועוסקים בתורה, גם עליהם מתגברת תאות ממון, עד שפוגמת גם את דעתם, וצריכין להלחם מאד עם הפניות והמחשבות זרות שמבלבלין אותם מעבודתם, שרובם הם מתאות ממון, ועל כן באמת כפי התגברות והתפשטות תאות הממון כמעט שנשתכחה תורה מישראל, ועקר התקון הוא רק על ידי הצדיקי אמת שבכל דור ודור, והם מאספין ומקבצין ומעלין כח וזכות של הצדקה וחסד, שישראל עושין בכל דור ודור, ועל ידי זה הם ממשיכין רוח נדיבה לשכך ולבטל ושבר תאות ממון מישראל, ואז לא די שלא תשתכח התורה מישראל, חס ושלום אף גם הם זוכין על ידי זה להמשיך התחדשות התורה בכל דור ודור. (הלכות אבדה ומציאה, הלכה ג', אות ז):
יאיא.עקר האזהרה על אהבת חברים הוא ביותר בענין הממון, שלא יקפידו ולא יקנאו זה על זה בממונם, רק אדרבא, יהיה ממון חברו חביב עליו כשלו. (הלכות פקדון, הלכה ה', אות יד):