אא.עקר קדושת הדבור והלשון של ישראל הוא, שצריכין לדבר ולהוציא בפה מלא הכסופין והשתוקקות דקדושה שיש להם, הינו מה שהם משתוקקין ומתגעגעין תמיד להשם יתברך, שצריכין להוציא כסופין אלו בפה דיקא, וזה עקר קדושת הלשון של ישראל בחינת לשון הקדש. (הלכות דם, הלכה א', אות ד):
בב.כל עבודת איש הישראלי כל ימי חייו וכל מה שבא לזה העולם, הוא רק בשביל השגת הנעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה וקיומה, שרק בשביל זה בא האדם לזה העולם, שיהיה יגע בתורה, עד שישיג בכל פעם את הנסתר ממנו, לעשות מתורת השם - תורתו, מהנסתר בחינת נשמע יהיה נעשה אצלו בחינת נגלה, בחינת נעשה. אך אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הדבור, שהוא עקר התפלה, שצריכה להיות בדבור דיקא. ואם היה כל אדם זוכה להשתדל להרבות בדבורי התפלה ולקדש דבורו כראוי, בודאי היה כל אדם זוכה בכל פעם להשגות גדולות, כי השם יתברך שומע תפלת כל פה וחפץ להיטיב ולגלות לכל אדם נסתרות שבתורה, שבתורה, רק העקר - כשזוכין לשלמות הדבור כנ"ל. (הלכות מתנה, הלכה ד', אות כג):
גג.צריך האדם לשמר עצמו מאד מכסופין רעים, וירגיל במחשבתו תמיד לכסף רק כסופין טובים, שיתגעגע ויחשק ויכסף תמיד להתקרב להשם יתברך ולעבודתו ולתורתו הקדושה ואפלו כשבאין עליו מחשבות של תאוות וכסופין רעים, רחמנא לצלן, ירגיל עצמו לאחז מחשבתו להטותה מכסופין אלו ולהמשיכה לכסופין טובים, שהם עקר הטוב באמת לעולמי עד ולנצח נצחים. וביותר צריך לשמר הדבור לבלי לדבר שום דבור רע, חס ושלום, ושעל כל פנים לא יוציא מפיו התאוות והכסופין של הבלי עולם הזה הבאין על לבו, רק להפך הדבר ויוציא בפיו כסופין טובים, כי על ידי דבורים רעים של כסופין רעים דהאי עלמא גורם רעה גם לאחרים, כי ההבלים היוצא מפיו על ידי אלו הדבורים רעים הם נפשות רעות ממש והם מזיקי עלמא, רחמנא לצלן, כי הולכים ומעוררים את אנשי העולם לתאוות רעות, חס ושלום, ומשם באין כל ההזקות גם בגשמיות, רחמנא לצלן אבל הדבורים של כסופין טובים הם נפשות טובות, ועל ידם נמשכין כל הברכות וההשפעות בעולם, והם הולכין ומעוררין כל העולם להשם יתברך ולתורתו. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: בחנת לבי, פקדת לילה, צרפתני בל תמצא, הינו שאמר בשביל כלל ישראל: ידעתי, שלא עמדתי בנסיון כראוי, כי לא זכיתי עדין להנצל בשלמות מכסופין דהאי עלמא, אך זמתי בל יעבר פי, כי על כל פנים שומר אני את עצמי, שלא להוציא הכסופין והמחשבות אלו על הדבור פי, חס ושלום, כי ידעתי גדל כח הדבור של הכסופין, שנעשין על ידו פעולות ממש בעולם, על כן אני שומר את עצמי לבלי להוציא על פי כסופין רעים, חס ושלום, בכדי שלא יהיו נעשין על ידם פעולות רעות בעולם, רחמנא לצלן, רק אני מרגיל את עצמי לדבר תמיד דבורים קדושים של כסופין טובים לקרות תמיד אליך, שתשיבנו אליך באמת, ועל ידי זה נעשין פעולות טובות בעולם, וזה: לפעולות אדם בדבר שפתיך, שאני נשמר לדבר רק דבורים קדושים, שהם בחינת דבר שפתיך, כדי שעל ידי זה יהיו נגמרין כל פעולות אדם לטובה. וזה: אני שמרתי ארחות פריץ, כי הדבור יש לו כח גדול, ועל ידי שאני נשמר מלדבר דבורים של תאוות וכסופין רעים, רק הרגלתי לשוני לדבר תמיד דבורים של כסופין טובים כנ"ל, על ידי זה אני זוכה להנצל ולהשמר מארחות פריץ, שהם כל הדרכים רעים, רחמנא לצלן, רק תמך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי, כי הדבורים טובים הנ"ל הם תומכים וסועדים אותי לילך במעגלותיך ובל נמוטו פעמי מהם, אף על פי שרצו לדחות אותי מהם כמו שרצו, רחמנא לצלן, אבל השם יתברך עזרני בכח הדבורים הטובים לתמך אשורי במעגלותיך. וזה שסים: אני קראתיך כי תענני וגו', הינו שמבאר ביותר על ידי מה זכיתי לסמך אשורי במעגלותיך - על ידי שקראתיך בכל פעם בדבורים של כסופין טובים, שזהו כל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שצריכין להרגיל את עצמו בזה הרבה, דהינו שירגיל את עצמו בזה לכסף ולחשק תמיד כסופין טובים, מתי יזכה לסור מרע ולעשות הטוב בעיניו יתברך תמיד וכו' ולהוציא הכסופין דקדושה מפיו בכל יום, ועל ידי זה יזכה להנצל מארחות פריץ, רק השם יתברך יתמך אשוריו במעגלותיו וכו', כנזכר לעיל. (הלכות אמנין, הלכה ד', אות כב, כט):