שיח שרפי קודש חלק ב – סימן תקמז

כְּשֶׁשָּׁאֲלוּהוּ (- לראבר"נ) פַּעַם כַּמָּה מֵאַנַ"שׁ: הֲרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה הִבְטִיחַ לְמוֹהַרְנַ"תְּ וּלְרַבִּי נַפְתָּלִי בְּנָסְעוֹ לְלֶעמְבֶּערְג שֶׁיִּזְכֶּה לַאֲרִיכוּת יָמִים. "לַאנְג לֶעבְּן זָאלְסְטוּ", וְהֵיכָן הוּא אֲרִיכוּת יָמִים שֶׁל מוֹהַרְנַ"תְּ? כִּי חַי כַּיָּדוּעַ רַק שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. אָמַר לָהֶם כִּי אָכֵן זָכָה לָזֶה, כִּי לְפִי הַחוֹלִי מֵעַיִם הַקָּשָׁה שֶׁהָיָה לְמוֹהַרְנַ"תְּ מֶשֶׁךְ שָׁנִים קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, הֲרֵי שֶׁשִּׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת חַיָּיו אָכֵן נֶחֱשָׁבוֹת לַאֲרִיכוּת יָמִים.]

מקור הטקסט: תורת אמת.