עַל הַגְּמָרָא: "הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְכוּ' מוֹסִיפְנָא לֵיהּ" (חגיגה ה. אם תלמיד-חכם עובר על מדותיו, מוסיף לו מלאך המות שנים על שנותיו), הִקְשָׁה רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֵב אֶת הַתַּלְמִיד חָכָם, עַד שֶׁמּוֹסִיף לַתַּלְמִיד חָכָם שָׁנִים? וְאָמַר: כִּי הִנֵּה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא מֻבְטָח הוּא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא עוֹד, עַל-כֵּן מוֹסִיף לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהַיֵּצֶר הָרָע בְּשִׂנְאָתוֹ אֶת הָאָדָם, עוֹד שָׁנִים עַל שְׁנוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רֹב שְׁנוֹתָיו לְלֹא חֵטְא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַחְטִיאוֹ עוֹד. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שםסכ"ט).
שיח שרפי קודש חלק א – סימן תקכ
מקור הטקסט: ספריית אור ברסלב.