שיח שרפי קודש חלק ד – סימן שנב

אעֲבוֹדָה מְיֻחֶדֶת הָיְתָה לַחֲשׁוּבֵי אַַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ בְּדַבְּרָם יַחַד בְּדַרְכֵי עֲבוֹדַת ה', לְדַבֵּר יַחַד מִמַּעֲלַת נִשְׂגָּבוּת הַדְרַת קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ, וְהָיוּ רוֹאִים מַמָּשׁ אֵיךְ שֶׁנִּשְׁתַּנִּים פְּנֵיהֶם וּמִתְלַהֲבִים בְּבוֹאָם לְדַבֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲלָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

ברַבִּי מֶנְדְּלִי לִיטְוַואק, זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, הָיָה קָשׁוּר ודבוק אֶל רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, וְרַבִּי ברוך אֶפְרַיִם זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה הָיָה קָשׁוּר ודבוק להָרַב מִטְּשֶׁערִין זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, וטמון בטשערין.

מקור הטקסט: ספריית אור ברסלב.