עצות ישרות ערך גאות וענוה

אא.מי שזוכה לענוה אמתית, שהוא בחינת אין ממש, ומבטל את עצמו בתכלית השלמות אליו יתברך, הוא יכול למלך ולהשתרר ולהתפאר את עצמו בכל מיני התפארות, ואף על פי כן הוא ענו באמת, כמו שמצינו בגדולי הצדיקים, שהתפארו את עצמם בהתפארות גדול מאד, כמו רבי שמעון בן יוחאי וכן כמה תנאים ואמוראים, וכן משה רבנו עליו השלום ספר וכתב בעצמו כל הגדולות והנוראות שלו, ואף על פי כן לא התפעלו מההתפארות שלהם כלל, כי זכו לבטול כל ההרגשות, עד שעל ידי זה יכולין ורשאין להתפאר בכל מיני התפארות, ואף על פי כן זה דיקא עקר תכלית שלמות הענוה אמתית שלהם, אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על כן שאר כל אדם צריכין להתנהג בענוה ובשפלות, בפשיטות בבחינת: ונפשי כעפר לכל תהיה, בחינת שנעשה שכן לעפר בחייו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. (הלכות תפלין, הלכה ו' אות ה):

בב.אף על פי שעקר הענוה הוא, שיהיה אין ממש, אוף על פי כן אסור להיות עצל ונבזה, שקורין "שלימזלניק", כי זה כמו ענוה פסולה, חס ושלום, כי צריך להיות חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמד כנגד כל המונעים מעבודת השם בבחינת: ויגבה לבו בדרכי השם, כי כשמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה, הרוצים להרחיקו מדרכי אמת, אזי על ידי הענוה שלו הוא נותן כח להגאות, שהם הבעלי גאוה הנ"ל, ועל כן ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגאות. וזה היה הפגם של שאול, שהחיה את אגג על ידי שבטל דעתו נגד דואג, ושמואל הנביא הוכיחו על ענוה זאת: הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה. והתקון היה על ידי מרדכי, שאף על פי שהיה ענו באמת בבחינת אין, אוף על פי כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה, שהם בחינת המן, כמו שכתוב: ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ובאמת יש בענין זה משקל גדול ודק מאד, שצריכין להיות בבחינת אין ומה, ממש ואף על פי כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים. (שם, אות כג):

גג.עקר נפילת הנפש, חס ושלום - על ידי גדלות, שמשם עקר הנפילות, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, שעקר הנפילה - על ידי גדלות, כי באמת אין שום נפילה בעולם כלל, כי השם יתברך בכל מקום, כי מלא כל הארץ כבודו, אך כשיש לו גדלות, אז אין אני והוא יכולין לדור וכו'. נמצא, שכל הנפילות הם על ידי גדלות, ועל כן אלו הנפשות, שנפלו כל כך עד שנתגלגלו בחיה, ועקר נפילתם היה על ידי גדלות כנ"ל. ועקר תקון כל הנפשות הוא על ידי ענוה, שזה עקר תחית המתים ותענוג עולם הבא, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, בחינת: הקיצו ורננו שוכני עפר - מי שנעשה שכן לעפר בחייו וכו', עין שם. ועל כן השחיטה, שהיא בשביל תקון ועלית הנפש, על כן היא במקום המשכת הצואר להכניע ולבטל את הגדלות, שהוא בחינת משכה דצוארה וכו'. (הלכות שחיטה. הלכה ג', אות ג):

דד.על ידי שיודע שפלותו באמת ומשים עצמו כעפר ממש, על ידי זה זוכה להסתכל על האמת לאמתו ושיתגלה לו אור האמת, עד שזוכה על ידי זה להתגבר בחשך, ורצון דקדושה, עד שנשבר על ידי זה כל המניעות, ויזכה להתקרב אל הקדושה ולהוציא כל הדברים שבקדושה מכח אל הפעל בשלמות. (הלכות הכשר כלים, הלכה ד', אות יח):

הה.ומה שאמרו בבית שני בשמחת בית השואבה: אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם וכו', ואנו ליה עינינו, והיו כופלים ואומרים: אנו ליה וליה עינינו, ופרשו שם בגמרא: דאמרי הכי, אנו ליה משתחוים וליה עינינו מיחלות, הינו כנ"ל, שהיו משתחוים ומודים להשם יתברך על גדל הישועות והחסדים הנפלאים שעשה עמהם לבנות להם בית המקדש מחדש, שזהו ליה אנו משתחוים, כי ההשתחויה הוא בחינת הודאה על העבר, אבל אוף על פי כן ידעו בעצמן כמה הם רחוקים עדין מהגאולה השלמה, ועל כן אמרו פעם שני: ועינינו ליה, שהוא: וליה עינינו מיחלות, כי בודאי אף על פי שכבר עזר לנו השם יתברך הרבה ישועה כזאת, אשר בעבדותנו לא עזבונו השם אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי אשור וכו', כמפרש בעזרא ונחמיה, אוף על פי כן עדין ליה עינינו מיחלות, שיגאלנו גאולה שלמה, שאין אחריה גלות. וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, כי גם עתה בתקף מרירות הגלות הזה, אנו רואים נסים וחסדים נפלאים בכל יום, כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום: ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו', וצריכים להודות לו יתברך הרבה על זה, כמו שכתוב שם: וכל החיים יודוך סלה וכו' אבל צריכים לידע, שכל הישועות באים ממרחק מאד כנ"ל וצריכים בכל יום לצפות לישועה להלן בבחינת: ליה אנו משתחוים ומודים, וליה עינינו מיחלות. וזה שהזכירו בגנות הראשונים ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והמה משתחוים וכו', שהיו עושים דברים מגונים ומתעבים הרבה להכעיס, רחמנא לצלן, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שם. והדבר תמוה, לכאורה, מה להם להזכיר בשמחתם גדל גנות אבותיהם. אך כל זה היה בשביל לבוא לשמחה והתחזקות בהשם יתברך ותורתו הקדושה, כי הזכירו גנות הראשונים, שנפלו לתעובים וטנופים כאלה, רחמנא לצלן, והכל היה מחמת גאות ורום לבב, שמביא את האדם לכל הרעות והצרות, רחמנא לצלן, ומשם עקר כל הנפילות, עד שיכולין לפל מאד מאד לצאת מעולמו לגמרי, כמו אלו שהזכירו, שעשו דברי שטות ותעובים כאלו, שהפכו אחוריהם אל ההיכל והתריזו וכו' - הנשמע כזאת?! וזאת צריכים לידע, שגם הם בודאי לא היו שוטים וכסילים, כי בודאי היו חכמים נפלאים להרע, כי זה ידוע, שדורות הראשונים היו חכמים יותר, אך כל נפילתם, שבאו לידי רעות כאלה, היה על ידי גאות ורום לבם, כי היה להם כל טוב, והיצר הרע וחמימות התאוות מתגבר בכל דור, עד שהפיל אותם בכל פעם, ובכל עת שנפלו, לא היו יכולים להתחזק לקרב עצמן להשם יתברך גם ממקום רחוק כזה, כי לא היו יכולים לסבל הקטנות והשפלות בעיני עצמן, כי בודאי הרחוקים מחמת תאוותיהם, כשרוצים אוף על פי כן לחתר חתירות ולהתקרב להשם יתברך, צריכים על כל פנים פנים להרגיש שפלותם ורחוקם ולבטח בעצם חסדיו יתברך, המתחדשים בכל עת, שגם הם יכולים להתקרב, אבל הם היו בעלי גסות הרוח ולא היו יכולים להשפיל עצמן ולהקטין עצמן כל כך, עד שנפלו בכל פעם, נפילה אחר נפילה, עד שהתגבר עליהם הרוח שטות, עד שנפלו לדברים תעוביים כאלה, ועל כן זכרו בשמחתם ההפך מכל זה ואמרו: אבותינו וכו', אבל אנו ליה ועינינו ליה, שכל מה שהשם יתברך מושיענו בחסדיו הנפלאים, אנו יודעים שהכל בחסד נפלא, ואנו ליה משתחוים ומודים על זה, ועדין ליה עינינו מיחלות, שיושיענו מעתה, כי עדין אנו יודעין רחוקנו ממנו יתברך, וזה עקר שמחתנו, שהושיע לנו ברחוק כזה לישועות נפלאות כאלה. (הלכות שלוח הקן, הלכה ה', אות יב):

וו.עקר הגאות וההתנשאות הוא בענין הממון והחפצים והעשירות של אדם, וכנראה בחוש, שרובם אובדים עולמם על ידי תאות ממון, והעקר - על ידי הגסות והגאות והכבוד, שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממדרגתו, ועקר פגם הגאות הוא נוגע בהבגדים ביותר, מחמת שהבגדים בשרשם הם גבוהים מאד בחינת: השם מלך, גאות לבש וכשפוגם בזה, חס ושלום, על ידי עוונותיו ונופל לגאות ורדיפת הכבוד דסטרא אחרא של תאות והבלי עולם הזה, אז עקר פגם הגאות על פי רב הוא בהבגדים, כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטין, וכמבאר במקום אחר על פסוק: ותתפשהו בבגדו, וכל הפוגמים בזה, הוא בחינת עוות המשפט כי צריך כל אדם לפי מדרגתו ולפי מעמדו לזהר מאד לכלכל דבריו במשפט ולהתנהג בביתו כראוי לו, ולא לחמד ולהתאוות מה שאין ראוי לו, ולהסתכל בכל דבר רק על התכלית, שיגיע מזה כבוד להשם יתברך, ולבטל גאותו וכבודו של עצמו לגמרי, וכל זה הוא בחינת: יכלכל דבריו במשפט ומי שפוגם בזה, הוא בחינת עוות המשפט, והכהן גדול היה עוסק בהשומונה בגדים שלו שהיה לובש, שהיו יקרים מאד, ועל כולם - החשן והאפוד, שהיו בהם אבנים טובות יקרות מאד, והכהן גדול נשא כל זה על לבו לתקן בזה תאוות הנגידות והעשירות, ששם עקר אחיזת הגאות, שעקר אחיזתם הוא בבגדים, וזה בחינת חשן המשפט, שנשא על לבו, לתקן בזה עוות המשפט, ואף על פי כן גם הכהן גדול, בשעה שנכנס לפני ולפנים, היה צריך לפשט בגדי הזהב, ונכנס רק בבגדים לבנים, שזה בחינת מה שהכהן גדול, שלבש בגדים יקרים אלו, שיש בהם זהב ואבנים טובות, בקדושה גדולה כנ"ל, אוף על פי כן לפני ולפנים, במקום תכלית הקדושה עליונה, אסור גם הוא לכנס בהם, כי שם נתבטל העשירות וחמדת הזהב והאבנים טובות לגמרי, ואי אפשר לכנס לשם כי אם בבגדים לבנים לגמרי, שהם עקר תכלית שלמות התקון העליון בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, וזה רמז, שאפלו הצדיקים הגדולים, שיכולים לעבד את השם יתברך על ידי זהב ואבנים טובות וכו', אוף על פי כן יש גבוה מעל גבוה, ששם אסור לכנס בזה, כי אם בבחינת בגדים לבנים ממש, ושם עקר כפרת וסליחת כל עונות ישראל לטהר אותם בשלמות מאחיזת הבגדים הצואים, שעקר התגברותם - על ידי גאות וכבוד, כמבאר בפנים, ואי אפשר לבאר הכל והחפץ בחיים באמת, יבין מזה הרבה לבטל גאותו ולכלכל דבריו במשפט כנ"ל. (הלכות ערלה, הלכה ה', אות ז ח יג יד):

זז.עקר החיים טובים הם ענוה, וכל אחד כפי מה שזוכה לשפלות וענוה אמתית, כן הוא זוכה לחיות חיים אמתיים וטובים. (שם, אות יז):

חח.עקר ההתרחקות מהצדיק ומהתורה הקדושה הוא רק על ידי גאוה וגסות הרוח, וכן להפך - עקר קבלת התורה והמשכת התורה מדור לדור עד עולם הוא על ידי ענוה ושפלות, שעל ידי זה נכללין בשלמות בבחינת מקומו של עולם וכו', עין פנים. (הלכות הרשאה, הלכה ה', אות יט, כב):

מקור הטקסט: ספריית אור ברסלב.