עצות ישרות ערך תלמוד תורה

א

****************

א.

למוד התורה שלומדין בלילה הוא קרוב יותר לעלות אל השכינה, הן מצד האדם, הן מצד השכינה, כביכול, כי האדם יכול לבטל את עצמו ולדבק את עצמו בו יתברך בלילה יותר מביום, מחמת שאז העולם ניח קצת מרדיפת העולם הזה, וגם השכינה היא סמוכה להאדם הלומד בלילה ומקשבת לקולו, כמו שכתוב: קומי רני בלילה וכו' נכח פני השם - נכח פני השם דיקא, כי השכינה קרובה אליו, והוא נכח פני השם ממש, כי בלילה השכינה היא בעולמות התחתונים, ואז עקר מנוחתה אצל האדם הלומד אז. (הלכות תפלה, הלכה א'):

ב.

עקר הטהרה מהבגדים הצואים הנאחזים בכל אחד, שמהם כל המניעות והעכובים מעבודת השם, עקר הטהרה מהם היא על ידי התורה הקדושה, שנקראת באר מים חיים ונהר שאינו פוסק ומעין המתגבר, כי אלו הבגדים הצואים, שיש לכל אדם כל זמן שלא תקן חטאיו, ובפרט מי שנתלכלך כמו שנתלכלך, רחמנא לצלן, שעל ידי זה מתעוררין ומתגברין עליו המניעות והמסכים בכל פעם ומשתטחים לפניו ומפסיקים מאד מאד בינו לבין הקדושה כמו נהר המפסיק ממש, ואלו הבגדים הצואים הם בחינת יון מצולה, בחינת טיט היון, שמתדבק מאד בכל פעם, ומשם באים כל הנפילות וההתרחקות של הרבה בני אדם מהשם יתברך, כי אפלו אם מתעורר לפעמים לשוב להשם יתברך - תכף משתטחים כנגדו ואינם מניחים אותו להתקרב, וכן בכל פעם ועל ועל זה צעק דוד המלך, עליו השלום, בשביל כלל ישראל: טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו', הצילני מטיט ואל אטבעה וכו'. ועקר התקון לזה היא התורה הקדושה, כי התורה היא מקור מים חיים, שמטהרת מכל הגלולים והטנופים בחינת: וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. וזה צריך כל אדם לידע, שאפלו אם הוא כמו שהוא, אם יברח בכל פעם אל התורה, הן הרבה או מעט על כל פנים, אם אי אפשר לו מחמת פרנסה או שאר מניעות, על כל פנים כשיקבוע עצמו על התורה ללמד בכל יום איך שיהיה ויעבר עליו מה, אזי בודאי סוף כל סוף יהיה נטהר מכל הבגדים הצואים ויתקרב להשם יתברך באמת, כי אף על פי שהם נסבבים מאד בהאדם, ובכל פעם שמתעורר האדם להשם יתברך הם מתגברים ביותר, וכמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה, שיש שהמצולות ים, שהם ההרהורים רעים ומגונים, מתגברים עליהם ביותר, בפרט בעת עסקם בתורה ותפלה, אבל אוף על פי כן אם לא יניח את מקומו ויכריח מחשבתו להמשיכה לתוך תורה ותפלה בכל פעם, יהיה איך שיהיה, בודאי סוף כל סוף התורה תטהר אותו מכל הנ"ל, כי התורה היא בחינת נהר שאינו פוסק וכו', שאין שום טומאה ולכלוך יכול להתקים כנגדה, כי כל הטומאות והגלולים היא שוטפת אותם ומבטלת אותם ברגע קלה רק שהעקר - שיהיה חזק בזה, כי אחר כך הם חוזרים ומתגברים ביותר, וצריך לחזר ולברח אל התורה, וכן בכל פעם. וזה בחינת קבעת עתים לתורה, קבעת דיקא, שיהיה עסק התורה אצלו בקביעות גדול, אפלו מי שאינו עוסק בתורה כל היום כי אם איזה עתים ושעות, על כל פנים צריך לזהר שיהיה אלו העתים והשעות בקביעות גדול בכל יום, חק ולא יעבר! כדי שיברח בכל פעם למקור מים החיים, המטהרים מכל הטומאות והבגדים הצואים כנ"ל. (הלכות בציעת הפת, הלכה ה', אות ג):

ג.

יש חמשים שערי קדושה וארבעים ותשעה שערים יכולין להשיג, והשער החמשים נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלקים, כי הוא בחינת במופלא ממנו, ואי אפשר להשיגו. וכן להפך, יש חמשים שערי טומאה, וכשלב האדם בוער אפלו אל הקדושה חוץ מהמדה, שזה בחינת שרוצה לכנס במדרגה שהיא בחינת במופלא ממנו, ואז הוא בבחינת שרוצה להשיג מה שהיא בחינת שער החמשים כפי מדרגתו, ואז רבוי האור גורם שבירת כלים, חס ושלום, שמשם עקר יניקת הטומאה, ועל ידי זה יוכל לפל לגמרי לההפך ממש, לבחינת החמימות דסטרא אחרא, שהוא בחינת תבערת הלב ביותר לכל התאוות רעות שהם מבחינת החמשים שערי טומאה, רחמנא לצלן וזה בחינת: יעלו שמים ירדו תהומות, שמחמת שהעליה הוא שלא כסדר, על כן גם הירידה עד התהום, חס ושלום וזה בחינת: פן יהרסו לעלות אל השם ונפל וכו', וזה בחינת: אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה ועל ידי התורה, שנתנה ביום החמשים, על ידי זה יוצאין מחמשים שערי טומאה לחמשים שערי קדושה, כי על ידי התורה מקררין שני מיני חמימות הנ"ל, כי על ידי התורה מצמצמין האור של שער החמשים וממשיכין ממנו הארה גדולה לארבעים ותשעה שערי קדושה, שזה בחינת: מזוקק שבעתים, הנאמר בתורה, וכן על ידי התורה משברין ומבטלין השער החמשים של הטומאה, ואזי ממילא בטלין כל הארבעים ותשעה שערי טומאה שיניקתם משער החמשים שלהם, ואז נתבררין כל ניצוצות הקדושה מהחמשים שערי טומאה ונכללין בחמשים שערי קדושה, כי עוונות נתהפכין לזכויות, ואז נעשה מהם בחינת מאה שערים, בחינת מאה ברכות, כמבאר בפנים. (הלכות תרומות ומעשרות, הלכה ג', אות ד, ז ח):

ד.

אעקר הפגם של עץ הדעת טוב ורע היה, שלא כללו בחינת למדן וצדיק, יחד, שזהו בחינת הפגם של הלומדים החולקים על הצדיקים, שאומרים, שעקר הוא רק הלמוד בעצמו, ואין צריכים להתקרב להצדיקים ולתקן מעשיהם כלל, ולבסוף זה וזה לא עלתה בידם, כי אחר כך משליכין גם למוד התורה אחרי גום, כמצוי, בעוונותינו הרבים, בכמה אנשים, שבימי נעוריהם עסקו בתורה קצת ואחר כך פרקו על תורה לגמרי וגם קלקלו מעשיהם יותר מעמי הארץ, וכל זה - מחמת שלא השגיחו על תקון מעשיהם כלל ולא השתדלו להתקרב לצדיקי אמת ואמרו שעקר הוא הלמוד, ולבסוף זה וזה לא נתקימו בידם, כי באמת עקר תקון למוד התורה הוא על ידי בחינת צדיק, ומי שמפריד בחינת למדן מבחינת צדיק הוא בחינת אחר, שקצץ בנטיעות, כי תכלית תורה - תשובה ומעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכשהלמדן כפוף להצדיק, אזי זוכה לציר אותיות התורה לטוב על ידי כח הצדיק, שהוא הרב האמת, כמבאר בפנים, אבל כשאינו כפוף תחתיו, ומכל שכן כשחולק עליו, חס ושלום, אזי: לא זכה - נעשית לו סם מות, כי מציר אותיות התורה להפך, להפך, חס ושלום, על ידי שמפריד בין בחינת למדן לבחינת צדיק, כי עקר ציור אותיות התורה לטוב, שיהיו בבחינת סם חיים, הוא רק על ידי הצדיק האמת, שזכה לשמירת הברית בתכלית השלמות ואפלו מי שאינו זוכה לזה שיהיה הוא בעצמו בבחינת צדיק בשלמות, אוף על פי כן אם הוא מכניע את עצמו על כל פנים תחת הצדיק כעבד תחת אדוניו, אזי כל תורתו ולמודו וכל מעשיו מקבלים תקון על ידי הצדיק האמת, שמציר הכל לטוב, ואזי נאמר עליו גם כן: זכה - נעשית לו סם חיים, על ידי כח הצדיק. (הלכות אמנין, הלכה ד', אות כג):

ב****************

מקור הטקסט: תורת אמת.