א
****************
א.
אותיות שניות של ש'א'ר' הם אותיות ש'ב'ת', כי אחר שין הוא תיו, ואחר אלף הוא בית, ואחר אות ריש הוא שין - אותיות שבת למפרע, כי עקר בטול חמץ ושאר שבעיסה, שהוא היצר הרע, המעכב מלעשות רצונו יתברך, והוא בחינת אל אחר, שמד, חס ושלום - עקר בטולו הוא על ידי קדושת שבת, שאז מתגלה מצח הרצון בחינת רעוא דרעוין, ומשם ממשיך הצדיק פדיון עליון הכולל, עד שמבטל השאר הנ"ל ומעלה משמד לרצון. (הלכות ברכות השחר, הלכה ה', אות כא):
ב.
עקר פגם אמונת חכמים הוא על ידי החולקים על החכמים אמתיים מחמת שהם חכמים בעיניהם בחכמות ההבל של עולם הזה, שכולם הם חכמות של שקר, מאחר שאין זוכים על ידי חכמות אלו לתכלית האמתי והנצחי. ובאמת שרש כל החכמות אלו, הן חכמות חיצוניות ממש של המחקרים והפילוסופין, הן סתם חכמות של העולם, שהם נגד נקודת האמת, הכל נמשך רק מחמת שכל כונתם הוא רק בשביל תאות הגוף, שזה בחינת אכילת חל, שהכבד נזון תחלה ואחר כך המח, ועל ידי קדושת ענג שבת, שאז המח נזון תחלה, על ידי זה על ידי זה נכנעים כל החולקים הנ"ל ונתתקן אמונת חכמים. (הלכות שבת, הלכה ו', אות ד):
ג.
גדל מעלת מצות קדוש לבנה - יקרה מאד, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, והיא מרמזת על חדוש העולם שלעתיד, שישראל עתידין להתחדש כמותה, ומחמת שעקר אמונת חדוש העולם נמשך על ידי התפלה של הבעל כח, שעל ידי זה העננים, שהם הסטרא אחרא, כלים והולכים בבחינת: מחיתי כעב פשעיך וכו', כמבאר בפנים, על כן אין לקדש הלבנה כי אם כשאין העננים מכסין אותה. אך מה שיש מדקדקים, שלא לקדש אותה אף כשנראית מתוך ענן דק וקלוש, וכל זה מחמת גדל חביבת המצוה, על כן חפצים שתהא זכה לגמרי אבל לא כונו יפה בזה, כי בזה העולם השפל והחשוך, בפרט עתה, בדורות הללו, שהסטרא אחרא התפשטה מאד, על כן אם נרצה לדקדק כל כך בכל המצוות ולהמתין עד שנוכל לקים אותם בבהירות ובזכות ובצחות גדול, בפרט בצחות המחשבה, שהיא העקר, אז כבר בטלה, חס ושלום, כל התורה ומצוות, ובאמת אנו צריכין לקים כל המצוות כפי מה שנוכל, ורק בזה אנו מחיין עצמנו בגלות המר הזה, במעט דמעט אור המאיר עלינו מתוך עמק החשך והאפלה הזאת דיקא, ואם נרצה לדקדק ולהחמיר בחומרות יתרות, יכולים להכשל ולפל על ידי זה יותר, חס ושלום, על כן בודאי חלילה לנו למנע ממצות קדוש לבנה בשביל דקדוקים הנ"ל, רק לקים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ופוסקים, שחיבים לקדשה אפלו כשנראית מתוך ענן קלוש, בפרט בעת שהזמן דחוק וסמוך לסוף זמנה, בפרט בחרף. (הלכות קריאת התורה, הלכה ו', אות ו):
ד.
שנים עשר חדשי הלבנה הם בחינת שנים עשר נוסחאות התפלה, כנגד שנים עשר שבטים, וחדש העבור הוא כנגד שבט יוסף, שנחלק לשני שבטים. ועקר העבור הוא כדי להשוות שנות החמה עם שנות הלבנה, דהינו שמחבר השנים עשר שבטים, בחינת השנים עשר נוסחאות התפלה, לבחינת יעקב, שהוא בחינת עצם האמת, בחינת חמה, שעל ידי זה עקר שלמות התפלה. (הלכות דינים, הלכה ג', אות טז):
ה.
על ידי שנזהרין מחמץ שבעת ימים ואוכלין מצה, על ידי זה נתגלה הדעת של אמונת ההשגחה, עד שיודעין באמת, שגם הטבע בעצמה, שהוא בחינת חמץ, מתנהגת רק בהשגחתו יתברך לבד, כי השם יתברך ברא הכל ומנהיג ברצונו את הכל, ועל כן אחר כך הותר לאכל חמץ גום כן. (הלכות נטילת ידים שחרית, הלכה ב', אות יב):
ו.
צריך האדם לזכר היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו מארץ מצרים, כמו שכתוב: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים וכו', דהינו מה שיצא ממצרים קדם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי על כל אדם עובר כל הנ"ל, על כן צריכין לזכר בכל יום גדל חסדו יתברך, שהוציאו ממקום שהוציאו, שזה בחינת יציאת מצרים ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר, אוף על פי כן בודאי החסד והטובה, שעשה עמו השם יתברך, בודאי אינו לריק, חס ושלום, רק שצריך עתה לעבר בענינים אלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמר השם יתברך את שלו, ויזכה להתקרב לעבודתו יתברך ולמצא כל אבדותיו בשלמות, כי דבר אלקינו יקום לעולם. (הלכות ברכות הפרות, הלכה ה', אות י):
ז.
עקר הגאולה תלויה באמונה, ולאמונה שלמה אי אפשר לזכות כי אם על ידי אמת, ולבוא לאמת הוא על ידי שמקבל העצות הקדושות של הצדיקי אמת, וזה בחינת כלליות התורה, תרי"ג עטין דאוריתא, וזה בחינת גדל הנס של יציאת מצרים, כי אז היה עדין קדם מתן תורה, שהוא תרי"ג עטין הנ"ל, כי מחמת שנאחז בהם עדין זוהמות מצרים מאד, על כן לא היה אפשר להם עדין לקבל אור העצות הקדושות, מחמת זוהמות הנחש, שהוא בחינת עצת רשעים, שהיה נאחז בהם עדין, וממילא כשאין זוכין לקבל אור העצות הקדושות, אזי הם רחוקים מאמת ומאמונה - ואיך תהיה הגאולה?! והפליא השם יתברך חסדו עמנו, והאיר עלינו אור גדול ונורא מאד שלא בהדרגה, דהינו שהאיר עלינו אור עצם האמת קדם שזכינו לקבל העצות הקדושות, ועל ידי אור האמת זכינו לאמונה גדולה, שעל ידי זה היתה הגאולה. וזה בחינת המחין הגדולים והנוראים, המרומזים במצות אכילת מצה, הינו בחינת גדל הארת עצם האמת, שמאיר עלינו אז, כי עקר תכלית גדלות המחין הוא אמת, שהוא כלל כל המחין הקדושים שבעולם, ועל כן אסור אז החמץ באסור חמור, כי אכילת האדם הוא בחינת דעת, כי המח והדעת הוא כפי האכילה, וכמבאר במקום אחר, וכל העצות הקדושות הם בחינת חמוץ המח דקדושה, כי העצה צריכה להיות בישוב הדעת ובמתון, עד שיחמיץ את הדבר היטב; אך לעומת זה יש גם כן בחינת חמוץ המח דסטרא אחרא, שהם העצות רעות ומחשבות ורעיונים רעים, שהם כנגד התורה הקדושה, ועל כן נקרא היצר הרע שאור שבעיסה, ואין חכמה ואין עצה לעמד כנגדו, כי אם על ידי העצות הקדושות של התורה הקדושה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין, ומחמת שאז היה עדין קדם קבלת התורה, והיה בלתי אפשר להמתין עד שיקבלו אור האמת על ידי העצות הקדושות בהדרגה וכסדר, מחמת שהיה נאחז בהם עדין זוהמות הנחש, שהוא בחינת עצת רשעים - על כן אסור אז החמץ ושאור, כי אז החמץ הוא בחינת חמוץ המח דסטרא אחרא, רק אנו צריכין לקבל אז אור האמת בעצמו קדם שנחמץ ונתלבש בבחינת עצות. ועל כן בשבועות, שזכינו לקבל התרי"ג עטין ופסקה מאתנו זוהמות הנחש, אז נמתק ונתתקן החמץ בקדושה גדולה, עד שמביאין אז שתי הלחם דיקא מחמץ. וזה הענין של יציאת מצרים נעשה בכל אדם ובכל זמן, כי בכל עת שהאדם משוקע, חס ושלום, בגלות הנפש, יש לפעמים שהאדם משוקע כל כך, עד שאי אפשר לגלות לו שום עצה קדושה איך לצאת מן החשך והגלות, כי כל מה שיתנו לו איזה עצה, תתגבר הסטרא אחרא על זה, עד שתקלקל אותה על ידי עצות רעות שלה, שהם בחינת זוהמות הנחש אבל כשהשם יתברך חומל על האדם ורוצה להכניס בו התעוררות לתשובה, אזי השם יתברך מאיר בדעתו אור עצם האמת קדם שנתגלין העצות הקדושות, על ידי עצם האמת הזה הוא נמשך אחר הקדושה בהשתוקקות גדול וזוכה לאמונה, ועל ידי זה נתקרב לצדיקי אמת והולך בדרך עצתם, ואז מקבל אמתת האמת של הצדיק אמת ושל התורה הקדושה על ידי שמקבל העצות הקדושות, שמלובש בהם אור האמת, כי עצת צדיקים היא בחינת כולה זרע אמת. וזה גום כן בחינת אכילת מרור, שהוא זכר לשעבוד וגלות, כי צריכין לסבל מרירות גדול קדם שזוכין לברר העצות הקדושות מאחיזת הסטרא אחרא, שהוא בחינת עצת הנחש, שמבלבלת כל העצות הקדושות וממררת את החיים ממש, שזה בחינת וימררו את חייהם בחמר ובלבנים - בחומרא דשמעתא ובלבון הלכתא, שכל זה הוא בחינת ברור ולבון העצות הקדושות, שהם כלל הלכות שבתורה, שהוא תרי"ג עטין, ונקראת עצה ותושיה, אך על ידי הארת עצם האמת, שהאיר עלינו השם יתברך בפסח, על ידי זה נתבטל כל המרירות הנ"ל על ידי הארת המחין הגדולים, בחינת אור האמת, שהוא בחינת מצה כנ"ל. (הלכות פסח, הלכה ז', אות ד, ח, יא, יב):
ח.
היין מרים את הדעת למעלה ממדרגתו, ועל כן יש בו שתי בחינות: זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש, כי אי אפשר לשתות היין בקדושה גדולה כי אם כשזוכין לתקון הברית, שעל ידי זה זוכין לעצות קדושות ולאמת ואמונה, ואז יכול לזכות על ידי היין, שיתרומםם מחו ויתרחב דעתו, עד שיעלה לשרש הדעת, שהוא בחינת שרש התורה והמצוות, ששם הוא למעלה מכל מצוות התורה, וכל המצוות מקבלין חיות והארה משם, וכשעולה לשם, נתלהב ביותר ונתחזק ביותר לקים מצות התורה, מחמת שממשיך על עצמו אור שרש המצוות אבל להפך, חס ושלום, כשאין זוכין לבחינות הנ"ל, ואין אמונתו שלמה עדין, אזי על ידי שתית היין והשכרות יכול לקלקל מאד, עד שכל הדרכים רעים דומות עליו כמישור, חס ושלום, כמו שכתוב: כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים, כי מחמת שנתרומם מחו למעלה מכלי המחין שלו, על כן אינו רואה עוד לפי בחינתו כל האזהרות של המצוות של משה משה רבנו, וכמבאר במקום אחר על פסוק: פן ישתה וישכח מחוקק. ועל כן בפסח, שאז נתגלה אור האמת בעצמו למעלה ממדרגת המחין, הינו קדם שנתלבש האמת בהעצות כנ"ל, ועל כן חיבין אז לשתות יין ארבע כוסות, כי עכשו על ידי היין דיקא נתרומם המח ומקבלין אור האמת בעצמו למעלה מכלי המחין, ועל ידי זה נשלמת האמונה הקדושה, ומתקנין בזה הפגם של אדם הראשון, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: סחטה ענבים ונתנה לו, וכן הפגם של נח, שנאמר בו: וישת מן היין וכו', כמבאר בפנים, ועל כן הם ארבע כוסות - כנגד ארבע לשונות של גאולה, שעקר הגאולה תלויה באמונה כנ"ל, וארבע כוסות הם כנגד הארבע בחינות, שהם: אמונה ותפלה ונסים וארץ ישראל כל כוס כנגד בחינה אחת בפני עצמה, כמבאר בפנים. (שם):
ט.
אבכל דור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי זאת הבחינה הוא בכל אדם ובכל זמן, שעקר מרירת הגלות לכל אחד הוא בחינת טרדת הממון והפרנסה, ועקר גאולת הנפש לכל אחד הוא כפי מה שזוכה לקרב את עצמו לצדיקי אמת, שעל ידי זה משבר תאות ממון וזוכה להיות שמח בחלקו על ידי שמרגיש עניותו בכל הבחינות:
בבגוף ונפש וממון, ועל ידי זה זוכה לבחינת גאולה, לבחינת עשירות דקדושה, עד שיכול לזכות על ידי זה גם לעשירות גדול ממש בגשמיות, וזה עקר הגאולה שלמה שתהיה על ידי משיח צדקנו, שאז יוחזר כל העשירות אל הקדושה לישראל, שיהיו אז כולם צדיקים, וכמבאר במקראות הרבה גדל העשירות שיהיה אז, וכל זה יזכו דיקא על ידי העניות המר, שסבלו בגלות הזה, וגם אז, כשיצאו מהגלות הזה ויזכו לעשירות, אף על פי כן לא ישכחו עניותם ולא יתגאו, רק יחזיקו עצמם כעניים, כמו שכתוב:
גוחסו בו עם עני ודל. וגם משיח בעצמו נקרא עני ורוכב על החמור, כי עקר העשירות האמתי ברוחניות וגשמיות זוכין על ידי עניות ושפלות באמת כנ"ל. (הלכות פורים, הלכה ו', אות יג):
י.
מי שרוצה לכנס לעבודת השם יתברך, הוא בחינת יציאת מצרים ממש, כי עקר יציאת מצרים הוא מה שיוצאין מטומאה לטהרה מטומאת וזוהמת פרעה ומצרים לקדושת ישראל, כמו שכתוב: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו', וזה מוכרח לעבר על האדם בכל זמן ובכל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבש ארץ ישראל, וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בהתחלה, שזה בחינת תכבד העבודה וכו', הנאמר בהתחלת גאולת מצרים, כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך אבל דרך ישראל עם קדוש, שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים אותם, אוף על פי כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפלו אחר כל יציאת מצרים לגמרי, חזר וקבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים, ואז היו ישראל בצרה גדולה ובדחקות גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: יונתי בחגוי הסלע וכו', וכמו כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן, לכל אחד כפי בחינתו. וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת: ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצולת ים ממש, מתגברים, חס ושלום, ואין מקום לברח, לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד, ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים מאחוריהם היו ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים, שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה - אזי אין תקנה כי אם לצעק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחוריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצולת ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ ארח לעבר על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדוש, שהוא עוסק בו בתורה ותפלה וכו', וזה בחינת: דבר אל בני ישראל ויסעו, שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל, וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שלא התסכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפלה בתוך התגברות שאון גלי הים, שהם המחשבות והבלבולים, ולא התסכלו לאחוריהם כלל, רק עשו את שלהם ואז, כשראה השם יתברך חזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בשום בלבול שבעולם אף על פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כי כן הדבר: כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאם הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש, כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה. (הלכות שלוח הקן, הלכה ד', אות ה ז):
יא.
בענין פסח שני מרומז כי אין שום יאוש בעולם, כי אפלו מי שהוא טמא או בדרך רחוקה מאד מהשם יתברך ואינו יכול להקריב את קרבן השם במועדו, דהינו שאינו זוכה לעבד עבודתו תמיד בסדר, במועדו ובזמנו, כראוי לאיש ישראל, אוף על פי כן אם אינו מיאש את עצמו מחמת זה והולך אל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, לדרש את השם, ושואל ומבקש: למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן השם וכו', כי אף על פי שטמאתי את נפשי ונתרחקתי מהשם יתברך, אוף על פי כן אני שואל עצה ותחבולה איך להתקרב אל השם יתברך מעתה על כל פנים, כי בודאי יש עצה גם בשבילי איך להתקרב להשם יתברך, ואז השם יתברך מרחם עליו וזוכה על ידי זה לתכלית העליה, וזוכה על ידי זה להוסיף פרשה בתורה, כי על ידי שמבקשין ומחפשין איה מקום כבודו, על ידי זה זוכין אחר כך להתגלות התורה, התורה, כמבאר במקום אחר. (הלכות גבית חוב מהיתומים, הלכה ג', אות יח):
יב.
אף על פי שבאמת צריכין לזרז ולמהר מאד מאד להמלט על נפשו, ובפרט מי שכבר נכשל ונלכד במה שנלכד, רחמנא לצלן, אוף על פי כן אי אי אפשר לדחק את השעה, וצריכין להמתין ולהמתין עד ישקיף וירא השם משמים, אבל אוף על פי כן גם בתוך זמן ההמתנה והשהיה אסור להסיח דעתו מזה, רק ליחל ולקוות ולצפות ולמנות ולספר הימים ולכסף ולהשתוקק בכל עת, מתי יזכה ליום ישועת נפשו בשלמות. וזה בחינת ספירה, שאין אנו עושין שום דבר, רק אנו סופרין הימים והשבועות, ובזה ממשיכין על עצמנו קדושת קבלת התורה מחדש בכל שנה, הינו על ידי בחינה זו הנ"ל שאנו רוצים וחפצים ומשתוקקים לקבל את התורה, וכפי רצוננו ותשוקתנו החזקה בודאי היינו חפצים לקבלה בזריזות תכף ומיד, אך באמת אי אפשר לדחק את השעה, וההכרח להמתין עד עד יום החמשים, אבל אוף על פי כן גם לעת עתה אסור לשכח ולהסיח דעתו מזה, חס ושלום, שזה בחינת מה שסופרין הימים, כי הספירה מורה על גדל עצם עצם התשוקה והגעגועים, והגעגועים, כמו מי שמתגעגע וחושק לאיזה דבר, אזי הדרך - שסופר הימים עד שישיג תשוקתו, כמו כן אנו סופרין ומונין הימים והשבועות, שזה מורה על עצם התשוקה והרצון החזק שיש לנו לקבלת התורה. ועל כן באמת נוהגין כל ישראל לקים מצות ספירת העמר בהתעוררות גדול ובתשוקה גדולה להשם יתברך, ועל ידי זה אנו זוכין להמשיך בשלמות בחינת דבורים חמים כגחלי אש, בחינת: כי עזה כמות אהבה וכו', הינו על ידי גדל האהבה והשתוקקות דקדושה הנ"ל זוכין על ידי זה: רשפיה רשפי אש, ועל ידי זה זוכין לקבלת התורה בבחינת: ודבריו שמעת מתוך האש, כנזכר לעיל. (הלכות גזלה, הלכה ה', אות כב, כג, כה):
יג.
כל ימות השנה צריכין להכין עצמו על ראש השנה, שהוא יום הדין, כי העקר הוא ראש השנה, כי כמו שהאדם צריך להכין את עצמו כל ימי חייו ליום הדין הגדול והנורא שלעתיד, כמו כן בפרטיות צריך להכין את עצמו כל ימות השנה על ראש השנה, שהוא יום הדין, כי הוא נורא ואים וכו', וביותר צריכין להתחיל ולהכין את עצמו כשרואין הימים ממשמשין ובאין, שהם מחמשה עשר באב ואילך, שאז מתחיל ההמתקה של חטא העגל וחטא המרגלים, שעל ידי זה כל זה נפגם הזכרון דקדושה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: מיום שנשתברו הלוחות, ירדה שכחה לעולם, ובחמשה עשר באב התחיל ההמתקה של שבירת הלוחות, ומתחיל להאיר הארה מארבעים ימי רצון, שאז קבלו אחר כך ביום כפור הלוחות האחרונות, שזכה בחינת תקון הזכרון, ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום כפור, כי בחמשה עשר באב מתחיל להאיר הארה מהלוחות האחרונות, שנתנו ביום כפור, ועל כן נתתקן בחמשה עשר באב גם חטא המרגלים, כי בו פסקו מתי מדבר, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ועל כן מחמשה עשר באב צריכין להתחיל לקום בחצות, שזה בחינת תקון הזכרון, ואחר כך בימי אלול, עוסקין בזה ביותר, וכל ישראל מתעוררין אז וזוכרין בהשם יתברך ובעלמא דאתי, וזה בחינת מה שתוקעין בשופר כל חדש אלול, כי שופר הוא בחינת זכרון, כמו שכתוב: והיה לכם לזכרון, ועקר תקון הזכרון נמשך בראש השנה, שאז עקר מצות שופר, שהוא יום הזכרון, כי הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין להמשיך על עצמו הזכרון הנ"ל, שעל ידי זה עקר התשובה, ובשביל זה צריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה, כי זה עקר עסק הצדיקים תמיד - שיזכירו אותנו תכליתנו הנצחי לעולם הבא וילמדו אותנו עצות ודרכים ישרים לזכות לזה, וביותר עוסקים הצדיקים בזה בראש השנה, כמבאר בפנים, והזכרון הזה הוא בכלליות ובפרטיות, וזה סוד השנה והתעוררות השנה שבראש השנה, כי השנה הוא בחינת זכרון בעלמא דאתי בכלליות, כי אז עולה הנשמה לבחינת עלמא דאתי, ואחר כך, בהתעוררות השנה, אז צריכין לעסק בזה בפרטיות, ואחר כך, ביום כפור, אז גמר התקון של הזכרון, ועל כן נתנו אז לוחות האחרונות, והכהן גדול נכנס בו לפני ולפנים, כמבאר בפנים ואחר כך נכנסין לסוכה, שהיא הקף ענני כבוד, שהם מגנים עלינו שלא ישלט בנו עוד הרע עין, שהוא בחינת קלפת עמלק, בכדי שלא לפגם עוד, חס ושלום, בזכרון הקדוש שהמשכנו עלינו בימים האלה, בפרט בראש השנה ויום כפור וזה בחינת השמחה שמרבין בסוכות, בכדי לתקן גם על ידי זה בחינת בחינת המדמה, שכל זה בחינת תקון הזכרון הנ"ל, ועל כן לוקחין אז הארבע מינים שבלולב, ומבאר בזהר הקדוש, שעל ידי זה אנו לוקחין אותו יתברך, כביכול, בידינו, הינו שאנו ממשיכין עלינו בחינת הזכרון בפרטיות, שהוא בחינת הרמזים מה שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית בהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום, ומרמז להאדם בכל מקום ובכל זמן שיתקרב אליו, שזה בחינת הנענועים שמנענעין לכל רוחות, הינו שאנו ממשיכין עלינו את הרמזים הנ"ל. (הלכות ברכות הראיה, הלכה ה', אות יז יט):
יד.
צריכין לנסע לצדיקי אמת על ראש השנה, כי רק הם יכולין להמשיך דרכי התשובה בשלמות, והעקר - להמתיק תקף הדין של ראש השנה ולהמשיך שמחה על עצמו, שעל ידי זה עקר תקון התשובה, כי אף על פי ששופר של ראש השנה הוא בחינת לב נשבר, כי הבעל תשובה צריך שיהיה לו לב נשבר, שזה בחינת: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אבל אחר לב נשבר צריך לבוא לשמחה, וזה בחינת: אשרי העם יודעי תרועה וכו', וסמיך לה: בשמך יגילון כל היום וכו'. (הלכות שבת, הלכה ז', אות מו):
טו.
עקר קדושתו של אדם - כשמסגיר עצמו בתוך ביתו וחדרו בבחינת: לך, עמי, בא בחדריך וכו', ונאמר: והצנע לכת עם אלקיך, וזה בחינת השבח שנאמר על תלמידי חכמים: כל כבודה בת מלך פנימה, כי עקר תפארתו וקדושתו של האדם הוא כשיושב בתוך ביתו, ששם עקר המשכת הקדושה, אבל בחוץ הוא מקום שליטת החיצונים, ועל כן היה ראוי שישב האדם תמיד בתוך ביתו, אבל האדם מוכרח לצאת גם לחוץ בכל פעם, אך זה בחינת עיל ונפיק, כי אף על פי שהיה ראוי שיהיה אדם דבוק בקדושה תמיד בבחינת עיל, אוף על פי כן עקר שלמות הקדושה הוא דיקא כשזוכה האדם להיות עיל ונפיק, כי בהכרח שיעבר על האדם עליות וירידות הרבה בכל יום, וכשזוכה להיות בקי בהלכה בחינת בקי בעיל, בקי בנפיק, לקים כמו שכתוב: אם אסק שמים - שם אתה, ואציעה שאול - הנך, להחזיק עצמו בהשם יתברך תמיד בקשר אמיץ, בין בעליה בין בירידה - אזי הוא זוכה להעלות גם מקומות החיצוניות ומדרגות התחתונות כולם אל הקדושה, ואז הירידה - תכלית העליה. וזה בחינת מה שצריכין לצאת מן הבית אל החוץ בכל פעם, כי כשיוצא לחוץ, שזה בחינת ונפיק, כי שם שליטת החיצונים, וכשזוכר גם שם בהשם יתברך ומדבק את עצמו בו יתברך, אזי הוא מברר מקומות החיצונים ומגביה הכל אל הקדושה, וזה בחינת: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, בחינת עיל ונפיק. וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר, שהוא מקום החיצונים, מקום נחש שרף ועקרב, כדי להכניע הסטרא אחרא ולברר הקדושה גם משם בבחינת: זכאה מאן דעיל ונפיק, ואז דיקא, כשהולכים במדבר במקומות החיצונים, שזה בחינת ונפיק, וכשזוכים אז למצא את השם יתברך - אז דיקא השם יתברך חופף על ישראל בקדושה גבוהה מאד, שזה בחינת הקף ענני כבוד שזכו ישראל במדבר, שהם בחינת סוכה, בחינת אמא דמסככא על בנין, שהוא קדושה גבוהה מאד וחופפת וסוככת על האדם דיקא בעת שהוא בבחינת ונפיק בכדי לשמרו ולהצילו לבל יפל שם, חס חס ושלום, ועוזרת אותו להכניע הסטרא אחרא ולברר משם דיקא את הקדושה. נמצא, שדיקא על ידי בחינת ונפיק זוכין לעליה גדולה מאד, לבחינת סוכה, שזה בחינת ירידה תכלית העליה הנ"ל. וזה בחינת מצות סוכה, שזכה אותנו השם יתברך בתחלת השנה, בתחלת התשובה, שצריכה להיות בבחינת עיל ונפיק דיקא, ובחינת עיל מקימין בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום כפור, ואחר כך צריכין לקים גם בחינת ונפיק, שזה בחינת תמה שיוצאין מן הבית לישב בסוכה להורות, שכשהאדם בבחינת ונפיק ומבקש ומבקש ומחפש גם שם לדבק את עצמו בהשם יתברך, אז דיקא זוכה לקדושה גבוהה מאד, לבחינת סוכה, שהוא בחינת מקיפים, ששומרים ומגנים על האדם אז, כשהוא בבחינת ונפיק, ועל ידי מצות סוכה אנו זוכין בכל השנה לעשות לעשות תשובה, שלמה בבחינת עיל ונפיק, ובכל עת שאנו בבחינת ונפיק, אז מגן עלינו סוכת שלום כאם המגנה על בנה לבלי לפל, חס ושלום, כשהולך במקום סכנה, וזה שמבקשין בלילה דיקא (שהיא בחינת ונפיק, כנגד מדת יום) ופרס עלינו סוכת שלומך, כי אז דיקא מגן סוכת שלם, כי סוכת שלם מגן על האדם תמיד, בכל עת סכנה שצריכין שמירה, אז מגן סוכת שלם. וזה בחינת: כי יצפנני בסוכה ביום רעה, שדיקא ביום רעה, שהוא בחינת ונפיק, דהינו בעת שנופל האדם מעבודתו וכשזוכה לחזק את עצמו ולבלי ליאש את עצמו גם אז, אזי הסוכת שלם מגן עלינו כנ"ל. (הלכות ראש השנה, הלכה ד', אות ז):
טז.
כל הגזרות, רחמנא לצלן נמשכין מעוונות, ותקון הכללי של כל העוונות הוא תקון הברית, וכן תקון הכללי של הדבור הוא שבח הצדיקים, ותקון הכללי של משא ומתן הוא צדקה וזה בחינת: תשובה, תפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, שהם: צום, קול, ממון, כי צום הוא בחינת תקון הברית כנ"ל תפלה היא בחינת רבוי התפלות והשבחים, שמרבין להשם יתברך ביום כפור, וצדקה היא בחינת תקון הכללי של משא ומתן כנ"ל. (הלכות יום כפור, א ו):
יז.
צריך האדם לידע ולהאמין, שהשם יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום דומה לחברו, מכל שכן שאין שנה דומה לחברתה ובכל יום, ובפרט בכל שנה ושנה, מתחדש הכל לגמרי, ובודאי יגמר השם יתברך והצדיקים מה שהתחילו. ואם בתוך כך עובר עלינו מה שעובר בכלל ובפרט, והסטרא אחרא והבעל דבר מתפשט לארך ולרחב בכל פעם, אוף על פי כן השם יתברך עוזר לנו בכל יום, ובפרט בכל שנה, שאנו מקבלים קדושת ראש השנה ויום כפור עד שמחת תורה, ואז מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה, ונגמר בכל שנה תקונים חדשים לכל אחד באפן שיוכל כל אחד להתחדש לטובה תמיד, ובלבד שיאמין בהאמת, שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בפרט כל שנה ושנה, עד שסוף כל סוף יהיה נגמר התקון בשלמות על ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו. (הלכות ספר תורה, הלכה ד', אות ח):
יח.
במקום מנוחת הצדיקים בקבריהם הקדושים, שם נמשך קדושת הכסא כבוד, שהוא נחלתם, כמו שכתוב: וכסא כבוד ינחילם, ועל כן שם כלולים כל המקומות של כל אחד ואחד, ויכול כל אחד ואחד למצא שם את מקומו, עד שיזכה על ידי זה לשוב להשם יתברך, מחמת ששם מאיר קדושת בחינת מקומו של עולם שהוא שרש כל המקומות כולם, ושם יכול כל אחד למצא ההתחלה והראשית, שהוא שרש כל המקומות כולם, ושם יכול כל אחד למצא ההתחלה והראשית, שהוא צריך להתחיל משם לשוב להשם יתברך, ובשביל זה נוסעין על קברי הצדיקים בערב ראש השנה. (הלכות ערלה, הלכה ד', אות ח):
יט.
אבראש השנה, אז השם יתברך מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות לכל אחד כפי מקומו, ועל ידי זה אנו נכנסים באמת לכף זכות עד שאנו זוכין על ידי זה לצעק להשם יתברך מעומקא דלבא ולשוב בתשובה לפניו יתברך, ואחר כך, בהושענא רבא, בסוף סוכות - על ידי שזכינו לישב בסוכה, שהיא בחינת כסא הכבוד, מקומו של עולם, על ידי זה אנו זוכין כל ישראל לקבל הארה משם, עד שכולנו זוכין לבחינה זאת לקים אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ולידע לדון את הכל לכף זכות, אפלו הפושעי ישראל, עד שנזכה להכניס כולם לכף זכות ולהאיר בהם ההארה של ראש השנה, דהינו שכולם ימצאו תמיד פתח ודרך התשובה בכל מקום שהם בכל עת וזמן. ועקר הפתח והדרך הוא לצעק תמיד להשם יתברך מעומקא דלבא, יהיה איך שיהיה, ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, שזה בחינת רבוי הצעקות, שמרבין לצעק בהושענא רבא כמה וכמה פעמים: הושענא, וכן נעורין כל הלילה וגומרין ספר תהלים, שהוא מלא צעקות וזעקות ושועות וכו' להשם יתברך, עד אשר לא נמצא שום אדם שבעולם, שלא יוכל למצא את עצמו בספר תהלים, הכולל כל באי עולם בכל הדורות ובכל המדרגות שבעולם עד תכלית המדרגה התחתונה מאד, ומעורר כולם לשוב אל השם יתברך, כי תהלים מסוגל לתשובה, ובהושענא רבא אנו ממשיכין הדרך הנפלא הזה, שיזכה כל אחד מישראל על ידי קדושת ראש השנה ויום הכפורים וסוכות לדון את הכל לכף זכות ולהכניס דרכי התשובה בכל אחד מישראל, דהינו לומר תהלים ולצעק להשם יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה. וכמו כן צריכין לדון גם את עצמו לכף זכות ולקים גם בעצמו: אל תדין וכו' עד שתגיע למקומו, כי בודאי גם מקום עצמו אינו יודע מאיזה מקום נמשך וכל מה שעברו עליו בכל הגלגולים ומאיזה מקום נמשכין עליו היצרין רעים והמחשבות רעות שלו וכו', על כן אסור ליאש את עצמו לעולם, כי צריכין לקים גם בעצמו: אל תהי בז לכל אדם, שזה בחינת אסור שפיכת דמים, כמבאר בפנים, כי האדם מוזהר על אסור שפיכת דמים גם בנפש עצמו, וכמו שכתוב: ואך את דמכם לנפשתיכם וכו', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: זה השופך דם עצמו, כי גם לבזות את עצמו ביותר, עד שיוכל לפל ביותר על ידי זה, חס ושלום, הוא בודאי אסור חמור, כי צריכין לדון גם את עצמו לכף זכות, כי מי יודע את מקומו. והעקר - שלא תיאש את עצמך מן הצעקה לעולם, ולצעק ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד מעמק הלב בחינת: שפכי כמים לבך נכח פני השם, שעל ידי זה נזכה כולנו לשוב אליו יתברך. וכל זה אנו עוסקין להמשיך בהושענא רבא, ועל כן עוסקין אז עם ערבי נחל, שמרמזין על פושעי ישראל, לקים גם בהם: אל תהי בז לכל אדם, ולדון אותם לכף זכות. וזה בחינת מה שאומרים בהושענא רבא משנה תורה, שכולו סובב והולך על קטב זה, להזהיר את ישראל, שבכל מה שיעבר עליהם וכו', אוף על פי כן אל ייאשו את עצמם מן הצעקה לעולם, כי לא יטש השם עמו ורחמיו אינם כלים לעולם, ואחרי כל החטאים והכעסים, שמכעיסין לפניו יתברך בכל דור, אוף על פי כן ימין השם רוממה, ועל כן תמיד יכולין להתקרב ולשוב אליו יתברך מכל מקום שהוא. (שם, אות טז):
ב****************